רש"י על הפסוק "ועשית קערתיו וכפתיו וקשותיו ומנקיתיו אשר יסך בהן זהב טהור תעשה אתם" (שמות כה, כט) -
"וקשותיו" - הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן דוגמתן עשה של זהב ומסדר ג' על ראש כל לחם שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו וכו'
"ומנקיתיו" - תרגומו ומכילתיה הן סניפים כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם ומפוצלים ששה (הרא"ם גורס חמשה) פצולים זה למעלה מזה וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו ולשון מכילתיה סובלותיו כמו נלאיתי הכיל אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צו) קשותיו אלו סניפין שמקשין אותו ומחזיקין אותו שלא ישבר ומנקיותיו אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין
תפקיד הקנים והסניפים בשולחן הוא תמיכה ואוורור.
כל לחם, לאחר שנאפה, עובר תהליך התיישנות, הכולל בריחה מתמדת של נוזלים מפנים הלחם החוצה, וכן גם שינוי בהרכב העמילן (Amylopectin) ממבנה גמיש למבנה גבישי הנקרא באנגלית Staling. כתוצאה משינויים אלו הלחם מתקשה ומשנה צורה (מתעקם).
ריבוי הנוזלים בתוך הלחם וברחיתם כלפי חוץ מהווה גם מצע גידל לרבבות מיקרואורגניזמים, ביניהם עובשים וחיידקים.
תמיכה ע"י הסניפים והקנים חיונית ללחמים כדי שלא יתעקמו או יישברו וע"י כך תפסל כל הסדרה.
אוורור מספק חיוני ללחם כדי שלא תצטבר רטיבות יתר ע"ג השטח החיצוני של הלחם שתמשוך עובשים וחיידקים. הצטברות רטיבות על הלחם ובתוכו היא פונקציה של גודל השטח של גוף זר הבא במגע עם הלחם, וזמן. ככל ששטח הלחם מכוסה יותר בגוף זר שאינו מאפשר זרימת אוייר לזמן יותר ארוך, יש סבירות גבוהה יותר להצטברות רטיבות והיווצרות עובש.
שמירת הטריות של לחם הפנים במשך שבוע (עד 11 יום במקרים של חגים) על השולחן אמנם נחשב כנס, אך כנראה היה שילוב של כמה גורמים - מרכיבי הלחם (זן החיטה, חומרים משמרים חומציים וכו'), ואיזון מושלם באוורור הלחם. מיקום ומבנה הסניפים והקנים אפשרו כנראה איזון מושלם של זרימת אוויר שמחד לא אפשר צבירת נוזלים ומאידך לא הכניס יותר מדי אויר המייבש את הלחם ומשנה את מבנה העמילן שלו מגמיש לגבישי.
לעניניים אלו יש נפקא מינה למבנה ועובי הסניפים והקנים. במכון אנו עורכים אין ספור נסיונות כדי להשיג את האיזון העדין הזה בין מספיק זרימת אוויר אך לא יותר מדי.
מבנה הסניפים והקנים נגזר בראש ובראשונה מצורת הלחם. לשם כך נתייחס לכל אחד לחוד.
לפי שיטת תיבה פרוצה
הסניפים היו (לפי רש"י שם) מהרצפה עד לנקודת הגובה העליון של מערכת ששה הלחמים שעל השולחן.
היו בסה"כ 4 סניפים, 2 לכל מערכת, סניף אחד בצד אחד של המערכת וממולו, בצד השני של המערכת, סניף שני. הסניפים היו ממוקמים בצדדי אורך השולחן (דהיינו צמודים לצלעות של אמתיים ארכו), שני סניפים לכל צד, מול כל מערכת לחמים.
גובה הסניפים (לפי שיטת ר' מאיר: 1 אמה = 6 טפ'), היה גובה השולחן (אמה וחצי = 9 טפ') ועוד גובה המערכת (6 לחמים, כל אחד טפחיים גובה = 12 טפ'), דהיינו סה"כ 21 טפ'.
רוחב הסניפים היה כנראה רוחב המערכת, דהיינו 5 טפ' (לכל הדעות)
צורת הסניפים לפי רש"י (שם) כמו יתידות זהב עם 6 (או 5 לפי הרא"ם) פיצולים זה מעל זה. מה הם בדיוק הפיצולים וצורתם? כדי לענות על שאלה זו יש לעיין ברש"י במנחות צד, ע"ב "היינו דסמכי שני סניפין - שקורין פירק"ש". התרגום של פירק"ש לפי אוצר לעזי רש"י (משה קטן) הינו forches, כלומר סוג של מזלג/קלשון.
קשה לדעת בדיוק איך נראו הפיצולים, כמה פיצולים היו לכל לחם במערכת ובאיזה עובי היה כל פיצול. יש שסבורים כך -
או כך -
ואפילו כך -
ויש עוד ועוד אינטרפרטציות. כנראה זה לא כל כך חשוב איך בדיוק נראו הפיצולים, אלא הפונקציונליות שלהם, דהיינו מקום להניח את הקנים וכמות מספקת של אוורור. ככל הנראה השיטה שהסניפים היו לוחות שלמים כגון אלו,
לא נכונה ולא עומדת במבחן המציאות לגבי כמות האוורור.
לגבי צורת הלחם רש"י סובר לפי שיטת ר' חנינא, כלומר תיבה פרוצה (רש"י שמות כה, כט) ולכן לא פלא שהוא מתאר את הסניפים בגובה מהרצפה עד לפסגת המערכת, כפי שכתוב במנחות צד ע"ב, "לדברי האומר כמין תיבה פרוצה סניפין על גבי קרקע מונחים".
במקרה של התיבה פרוצה בצורת מלבן, כאשר השוליים (הבסיס) של הלחם הוא ישר, אז הקנים הולכים בקו ישר מהפיצולים מהסניפים בשני צדי הלחם, מתחת לבסיס (השוליים) של הלחם.
הקנים הם חצאי צינורות/קנים (הכוונה היא חתוך לחצי לאורך הקנה) כך -
היו 28 קנים בסה"כ. 14 לכל מערכת. מתחת ללחם #1, התחתון, לא היו קנים, הלחם שכב על טהרו של השולחן. מתחת ללחמים #2, #3, #4 ו-#5 היו 3 קנים לכל לחם ומתחת ללחם #6 (העליון) היו רק 2 קנים, דהיינו 4X3 = 12 ועוד 2 = 14 לכל מערכת. הסיבה שהיו רק 2 קנים מתחת ללחם העליון שלכאורה לא צריך יותר משני קנים בגלל שיש רק לחם אחד השוכב עליהם ולא הצטברות של מספר לחמים, נראית תמוהה, כי ממילא הקנים היו נתמכים ע"י הסניפים ועל זה צ"ע.
בדיון בגמרא (מנחות צו, ע"א) בנושא גובה המערכת עם הקנים, ופתרון הגמרא "קנים שקועי משקע להו" שעשו שקעים בתוך הלחם כדי שלא יגביהו הקנים את המערכת. כמובן שאם הקנים שקועים בתחתית הלחם שמעליהם, לא יהיה אוורור - שזה תפקידם. מה שכן ניתן לעשות הוא לשקע את הקנים בדפנות של הלחם שמתחת ואז זה לא מפריע לאוורור (ראה מאמר "קרנות לחם הפנים"). כנראה זו כוונת הגמרא.
לפי שיטת ספינה רוקדת
לפי שיטת ר' יוחנן, דהיינו ספינה רוקדת, הסניפים מונחים ע"ג השולחן ולא על הריצפה (מנחות שם). במקרה זה, גובה הסניפים הוא גובה המערכת, דהיינו 12 טפ'.
בספינה רוקדת הבסיס אינו ישר אלא מעוגל, אזי הקנים אינם יכולים ללכת בקו ישר מתחת ללחם וחייבים להיות גם מעוגלים כדי להתאים לצורת בסיס הלחם.
במנחות צד ע"ב מציגה הגמרא כמה בעיות לגבי הקנים והסניפים לספינה רוקדת.
בעייה 1: ראשי דפנות הספינה הם חדים (כמו שפיץ - ראה מאמר "איך בדיוק נראתה הספינה רוקדת"). איך אפשר להניח קנה ע"ג פינה חדה שכזו? פתרון הגמרא - "מורשא עביד להו", שלפי רש"י הוא חתיכת בצק שהודבק לראש החד עליו הניחו את הקנים.
פתרון הגמרא/רש"י לבעיה זו נראה דחוק. הרי הסיבה שראשי הדפנות הם חדים מלכתחילה זה בגלל שאילולא כך הנחת ששה לחמים זו ע"ג זו היה עובר את גובה המקסימלי של 12 טפ'. הקצה החד של הדופן מאפשר ללחם שמעל להיות קצת "שקוע" מפסגת הדופן וע"י כך להמעיט מהגובה הכללי כדי שיוכל להכנס בתוך הגבלת 12 הטפ' גובה (ראה מאמר "איך בדיוק נראתה הספינה רוקדת"). אם מדביקים חתיכת בצק ליישר את ה"שפיץ/שן", אזי זה פותר את עניין הנחת הקנה, ע"י יישור ה"שפיץ" אבל אז הלחם שמעליו לא יהיה קצת שקוע בתוך הלחם שמתחתיו וגובה המערכת יעלה על הגבלת הגובה של 12 טפ'. כ"כ כל השיטה הזאת של רש"י להדביק חתיכות בצק על הלחם (כמו שפירש גם לגבי קרנות שתי הלחם) אינה תואמת את מציאות האפייה. הרי הרחיקו לכת לייצר קערות/דפוסים ללחם הפנים כדי שייצא בדיוק בצורה הנכונה באפייה. א"כ אח"כ להדביק חתיכות בצק בצורה לא מבוקרת, נראה לי לא מציאותי. למה לא יצרו את התבניות/קערות מלכתחילה כדי להשיג את האפקט הסופי הרצוי? כנראה שכן עשו את התבניות כך מלכתחילה.
בעייה 2: אם הספינה היא מעוגלת בבסיס, איך תמכו בהם הסניפים? שלפי רש"י (שם) "עשויין הדפנות בשיפוע היכי סמכי סניפין ללחם?". בתיבה הרי הדפנות בזוית של 90 מעלות לבסיס ועולות ישר ובמקביל לסניפים ולכן הסניפים נוגעים ותומכים בהם לכל גובה הדופן. אבל בספינה כאשר הדופן אינו אנכי והולך בשיפוע, איך הסניפים תומכים בדופן? תשובת הגמרא - "דעגיל להו מיעגל" ורש"י שם מסביר שהסניפין הם לא זקופים אלא עשויים כחצי מעגל.
ברצוני להציע פתרון שמן השמים אנהירו לי לסוגיא זאת בגמרא.
בעיה 1: מורשא עביד להו. לענ"ד המורשא הזאת אינה חתיכת בצק שמדביקים ללחם כפי שאמר רש"י, אלא הוא "מורשא" - מדף מעוגל של זהב שהדביקו לסניפים, בצורה כזו -
בצורה הזו הקנה אינה מונחת ישר ע"ג הסניף אלא ע"ג המורשא שמחוברת לסניף, כך -
כך הקנים לא מונחים ישר על הראש החד של הלחם, אלא המורשא/מדף. הקנים מתחברים למדף זה בהמשך ברווח בין הדפנות. כ"כ יש מקום להנחת הקנים מבלי להשפיע לרעה על גובה המערכת כי הקנים נמצאים ברווח בין הדפנות וניתן להוריד אותם מבחינת גובה, כך שגובה הקנים לא יתווסף לגובה הכולל של המערכת.
כמובן שהקנים גם מעוגלים כדי להתאים לצורה המעוגלת בתחתית הלחם -
פתרון זה של "מורשא/מדף" כזו שמחובר לסניף האנכי מרומז גם בשיטת החזקוני על רש"י (חזקוני שמות כה, כט) "ראש העליון של כל סניף מחובר בעמוד והנותר של מטה היה מכפל ומשפע תחת הלחם עד שוליו כמו שפרש"י."
מעניין שהצורה הזאת מופיע גם בגמרא מודפסת, מס' מנחות צד ע"ב משנת 1708 מפרנקפורט דמיין שבגרמניה -
בגמרא מנחות צד ע"ב כתוב "בשלמא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת סניפין על גבי שולחן מונחים"כלומר לעומת שיטת התיבה שהסניפים הגיעו מראש המערכת עד לקרקע, בספינה הסניפים התחילו מגובה השולחן עד לראש המערכת.
כנראה שהסניפים לספינה היו מין מערכת מדפים סגורה עליה הניחו את הלחמים. בגמרא (מנחות צו ע"א) כתוב "לא סידור קנים ולא נטילתם דוחה את השבת אלא נכנס מערב שבת ושומטו ונותנו לארכו של שלחן". כלומר לגעת בקנים בשבת היה אסור, אך בסניפים לא.
ראיון זה פותר הרבה תעלומות לגבי החלפת הסדרים. הלחמים החדשים היו מונחים על שולחן של שיש בפתח ההיכל בערב שבת עד למחרת בבוקר. סמוך לאחר אפייתם, לחמים אלו הם רכים ושבירים. איך ניתן אם כך להניח שתי ערמות של 6 לחמים טריים, אחד על גבי השני, ללא תמיכה מבלי שיישברו? יתרה מכך, איך אפשר שכהן נוטל מערכת של ששה לחמים בידיים בלבד, נכנס להיכל ומחליף את המערכת משבוע שעבר מבלי שיישברו? הרי כשהלחמים בתנועה זה מוסיף על משקלם.
אלא - אם הונחו על גבי מערכת סניפים/מדפים סגורה כדלעיל שעל שולחן השיש, אזי יש להם תמיכה כל הלילה. אז למחרת בשבת בבוקר הכהן מהמשמרת הנכנסת מרים את מערכת הסניפים/מדפים עם הלחמים עליהם, נכנס להיכל, עומד בצפון השולחן, דוחף את מערכת הסניפים/מדפים כולל הלחמים על השולחן, כאשר כהן מהמשמרת היוצאת עומד בצד דרום של השולחן ומוציא את המערכת משבוע שעבר, כולל הסניפים ועליהם הלחמים - כלומר ייתכן שהיו שני סטים של סניפים, אחד ללחמים על שולחן השיש ואחד לשולחן לחם הפנים בהיכל שהיו מתחלפים יחד עם הלחם כל שבוע. במוצאי שבת היו מרימים את הלחמים אחד אחד קצת ומניחים את הקנים בתוך הסניפים - שכבר היו על השולחן כל השבת!
השאלה היחידה לשיטה זו היא כובד המערכת. בהנחה ששיעור שני עשרונים סולת לפי שיטת החזון איש הינו כ6 ק"ג (השיעור היחיד שמתקרב לעובי של טפח), אזי כל לחם הינו (כולל המים ויתר המרכיבים) כ-10 ק"ג. ששה לחמים הם 60 ק"ג. אם נוסיף על כך מערכת סניפים מזהב (אפילו הם חלולים באמצע) שהכהן צריך לשאת, זה נשמע לא סביר שאדם אחד ירים כזה משקל.
לפתרון שאלה זו קיימות מספר אפשרויות. ייתכן שהיו כהנים מרימי משקולות בעלי כוחות מיוחדים שהיו מסוגלים להרים כזה משקל (כ-80 ק"ג) וללכת איתו. אפשרות שנייה - היו 4 כהנים מהמשמרת הנכנסת - שניים להכניס הלחם ושניים לסדר את הלבונה (כמו כן 4 כהנים מהמשמרת היוצאת להוציא את הלחם והלבונה משבוע שעבר). יש חוסר איזון מוחלט בין חלוקת המשקל לזה שנושא את הלחם ולזה שנושא את הלבונה (בזיך קטן עם קומץ לבונה). ייתכן ששמו את בזיך הלבונה על המערכת בהכנסם להיכל וששני כהנים היו נושאים ביחד את הלחמים, הסניפים והלבונה, דהיינו כ-40 ק"ג לכל אחד, שהוא בהחלט סביר. אפשרות שלישית היא שהכהן לא נשא את הלחמים בידיים, באוויר, אלא השתמש בעגלת שרות על גלגלים כדי להכניס את המערכת החדשה על הסניפים, והכהן שהוריד את המערכת הישנה גם השתמש בעגלת שרות דומה.
לא כתוב באף מקום כמה סניפים היו, לא בגמרא ולא ברש"י. לא מהנמנע שהיו שני סטים של סניפים.
ייתכן שגם לשיטת התיבה היו שני סטים של סניפים, אך קשה יותר להסביר את החלפת הסדרים לפי שיטה זו. כפי שאמר החזקוני (שמות כה, כט) "ורוב השטה דלהלן נוטה שהלחם דומה כמין ספינה רוקדת, ועוד שמגביהין אותה לעולי רגלים ומראין אותה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום, ודבר זה כבד לעשות אם הוא עשוי כמין תיבה פרוצה לפי שהסניפים צריכים לעמוד ע"ג קרקע". אם הגבהת סניפים כאלה לעולי הרגל קשה, אז גם להחלפת הסדרים קשה. אפשר להגיד שפירקו את הסניפים לפני החלפת הסדרים, אך דבר זה לא כתוב באף מקום - רק פירוק הקנים. ייתכן שזו עוד רמז וחיזוק ששיטת הספינה היא הנכונה.
לגבי הספינה כתוב בגמרא (מנחות צד ע"ב) "הא דאמר רבי יהודה הלחם מעמיד את הסניפין והסניפין מעמידים את הלחם".
הכוונה כאן ללחצים נגדיים שבסופו של דבר מתאזנים. כח הכבידה של הלחמים מושך כלפי מטה. הם נוגעים במדפים של הסניפים וזה מושך את הסניף פנימה, כדלהלן-
