הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין, ה,ט) תאר את צורת לחם הפנים כך -
"כל חלה מהן מרובעת שנאמר "לחם פנים" (שמות כה,ל) שיהיו לו פנים רבים. אורך כל חלה מהן עשרה טפחים, ורוחבה חמישה טפחים, ורומה שבע אצבעות. והשולחן אורכו שנים עשר טפח, ורוחבו שישה טפחים. נותן אורך החלה על רוחב השולחן. נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן, ושני טפחים מכאן וכופל את היוצא מכאן ומכאן, ויישאר בין שני הקצוות ריוח באמצע. וכן מניח חלה על גבי חלה, עד שעורך שש חלות. וכן עושה בצידה מערכה שנייה, שש חלות."
מהתאור "מרובעת" מסיקים המפרשים, כגון הכסף משנה (שם), שהרמב"ם, פסק לכאורה במחלוקת בין ר' חנינא ור' יוחנן (מנחות צד,ב) לפי ר' חנינא, דהיינו תיבה פרוצה.
העיר הכסף משנה (שם) שצ"ע על הרמב"ם כי הדבר נראה תמוה מלשון הגמרא, שמגיעה לכאורה למסקנה שהשיטה היא לפי ר' יוחנן - ספינה רוקדת, בצורה מעוגלת. ("תניא כמד"א דכמין ספינה רוקדת היה לחם הפנים". מנחות צה,א).
בפסוקים גם מרומז שלחם הפנים הוא מעוגל. "ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרנים יהיה החלה האחת וכו'" (ויקרא כד, ה). תרגום אונקלוס למילה "חלות" - גריצן. הפעם הראשונה שמופיעה המילה "גריצן" בתרגום אונקלוס על התורה היא (בראשית יח, ו) "ואוחי אברהם למשכנא לוות שרה ואמר אוחא תלת סאוון קמחא סולתא לושי ועבידי גריצן" - כאן התרגום למילה "עגות" שהם עגולות, כגון "עגות מצות", "חוני המעגל" וכו'.
הכסף משנה מתרץ שאולי הרמב"ם העדיף את ר' חנינא "דכיון ... עדיף מר' יוחנן וקשיש מיניה" ונחשב לתנא. אם הרמב"ם אכן העדיף את ר' חנינא מפאת גילו וותק בלבד, אז הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו, (הל' גירושין ז, ה) כשהוא פוסק לפי ר' יוחנן וכנגד ר' חנינא! (יד מלאכי תקנ"ז, שדי חמד ח:צ, מהרי"ץ חיות גיטין ה).
בהנחה שהרמב"ם אכן העדיף את שיטת התיבה פרוצה, ניסו מפרשים אחרים (לחם משנה שם, שושנים לדוד י"א מ"א). למצוא לכך סיבה. אולי בגלל שצורת הספינה בגמרא נראית בעייתית ותשובות השקלא וטריא נראות דחוקות בעיניו. אולי לטעם הרמב"ם צורת התיבה "הסתדרה" יותר יפה מבחינת הגיאומטריה?
האמת היא שצורת התיבה, על פניה, נראית קלה יותר להבנה מהספינה. די לעיין ברש"י, תוספות וכו' וכל גרסאות הש"ס המודפסות - בנבנשתי, וילנא וכו' (מנחות צד,ב), להבין איך כולם מתקשים לצייר את הספינה. הציור של התיבה פשוט למדי, כמו אות "ח" הפוכה. כזה - |_____|
א"כ, ההנחה הברורה במפרשים היא שהרמב"ם פסק לפי ר' חנינא, וכל המאמץ הוא - לנסות להבין למה.
השאלה היא - האם ניתן לפרש את ההלכה של הרמב"ם בצורה אחרת?
האם יכול להיות שהרמב"ם לא פסק לפי ר' חנינא? האם יכול להיות שהרמב"ם לא התייחס למחלוקת זו של ר' חנינא ור' יוחנן בכלל בפסק שלו?
לעומת רש"י שאומר במפורש (שמות כה, כט) שצורת הלחם היא תיבה פרוצה, נוקט הרמב"ם בלשון כללי יותר "כל חלה מהן מרובעת". הוא לא מציין בפירוש תיבה או ספינה, אלא תאור כללי - "מרובעת". למה?
המקור הכתוב העתיק ביותר על צורת לחם הפנים הוא משנה במנחות, צו ע"א -
"מתני' .... לחם הפנים ארכן י' טפחים ורחבן ה' טפחים וקרנותיו שבע אצבעות. ר' יהודה אומר שלא תטעה ... יה"ז. בן זומא אומר ונתתה על השלחן לחם פנים לפני תמיד לחם פנים שיהו לו פנים. השולחן ארכו י' ורחבו חמשה לחם הפנים ארכו י' ורחבו ה'. נותן ארכו כנגד רחבו של שולחן וכופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן נמצא ארכו ממלא רחבו של שולחן דברי רבי יהודה. ר' מאיר אומר השלחן ארכו י"ב ורחבו ו' לחם הפנים ארכו י' ורחבו ה' נותן ארכו כנגד רחבו של שולחן כופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן וטפחיים ריוח באמצע כדי שתהא הרוח מנשבת בהם..."
מימדי הלחם מהמשנה (ולפי המפרשים - הלכה למשה מסיני) הם אורך 10 טפ' על רוחב 5 טפ' וקרנות 7 אצבעות. מניחים את הלחם על השולחן כך שאורך הלחם (10 טפ') מונח לרוחב השולחן (6 טפ'), כך-
ואז מקפלים את החלקים של הלחם משני הצדדים שגולשים מגבולות השולחן, דהיינו 2 טפ' מכאן ו-2 טפ' מכאן, כך שכל הלחם יהיה בתוך גבולות השולחן לקיים "ונתת על השלחן וכו' (שמות כה, ל).
נראה שלשון הרמב"ם בהלכה ט' נלקח כמעט מילה במילה מהמשנה. הוא משמיט את גרסתו של ר' יהודה כי הוא פוסק לפי ר' מאיר (לגבי אמת כלים), אך יתר הנוסח כמעט זהה.
ניתן להניח שהרמב"ם בסס את פסקו על משנה זו כי היא המקור העתיק ביותר (בכתב) שקיים על מימדי הלחם. אין בכלל התייחסות במפורש של הרמב"ם בהלכה ט' למחלוקת בין ר' חנינא לר' יוחנן במנחות צד,ב. הוא לא מציין את שמות ברי הפלוגתא ולא המונחים המופיעים במחלוקת (תיבה/ספינה) כפי שרש"י כן עשה בפירושו על התורה.
גם המפרש הקדמון על הרמב"ם, הר"י קורקוס אינו מתייחס בכלל לתיבה/ספינה בפירושו על הלכה זו (תודתי להרב עזריה אריאל שליט"א על הערה זו).
משתיקתם הרועמת גם של הרמב"ם וגם של הר"י קורקוס בנושא תיבה/ספינה, ניתן להסיק שהלכה ט' מבוססת אך ורק על המשנה (צו,א) בלבד ותאורו את הלחם כ"מרובעת" מתייחס לצורה הגולמית (10 טפ' על 5 טפ') לפני הקיפול ולא לאחר הקיפול. גם העובדה שהתאור "מרובעת" מופיע ברישא של הלכה ט', צמוד לאורך ורוחב הלחם, ולא בסיפא של ההלכה לאחר תיאור הקיפול, מחזקת סברה זו.
מהלכה ט' -
" ... נותן אורך החלה על רוחב השולחן. נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן, ושני טפחים מכאן וכופל את היוצא מכאן ומכאן".
המפרשים, כמו הכסף משנה ואחרים, מניחים בפשטות שקיפול שכזה מתאים אך ורק לצורת התיבה -
אך ממחקרנו במכון גילינו (וגם משתמע מהתוספות במנחות צד,ב) שגם הספינה מקופלת טפחיים מכאן ומכאן -
אם כך, לפי סברה זו - שאין התייחסות כלל בהלכה ט' לצורת הלחם (תיבה/ספינה), אזי הרמב"ם לא בא להכריע במחלוקת זו בין ר' חנינא ור' יוחנן ושפסק זו מתאים גם לזה וגם לזה ולא בא לשלול אחד מהם מהסיבה הפשוטה, כי זה לא רלוונטי מבחינה הלכתית ומעיקר הדין.
החזון איש (מנחות סימן מב ע"פ) כותב "ונראה דמעיקר מצות לחה"פ יכול לעשות בכל תמונה שירצה ואין פלוגתתן אלא במה שנהגו", כלומר לפי ההלכה זה לא מעכב אם עושים את לה"פ כתיבה פרוצה או כספינה רוקדת.
סברה זו מיישבת את הצ"ע על הרמב"ם של הכסף משנה וגם מיישבת את פסק הרמב"ם עם הממצאים הארכיאולוגיים (מטבעות פרוטה של מתתיה אנטיגונוס II) שמראים שצורת הלחם (בתקופת בית שני, לפני הורדוס) היתה הספינה של ר' יוחנן, כפי שגם משתשמע מפשט הגמרא.
יש שמייחסים את קביעת רש"י המפורשת שצורת הלחם היתה תיבה פרוצה (שמות כה:כט) להוכחה שגם הרמב"ם פסק כך באומרו "מרובעת", אך הדבר אינו בהכרח כך. קביעת רש"י היא פירוש בלבד ולא פסק הלכה כמו זו של הרמב"ם ויכול ששיקף מציאות בתקופה מסויימת, דבר שמתיישב עם מחקרו של פרופ' זהר עמר מאונ' בר-אילן, שקובע שגם התיבה וגם הספינה מבוססים על מסורת עתיקה וייתכן ששיקפו מציאות בתקופות שונות.
נלע"ד שככה הם פני הדברים ושהרמב"ם לא התייחס כלל בפסיקתו למחלוקת הנ"ל (מנחות צד, ע"ב) ושפירוש החזו"א נכון.
